מסע אל עצמי

כולנו, בלי יוצא מן הכלל משתוקקים לאושר, שלווה ואהבה. בין אם אנו מודעים לכך או לא ,כל שאיפותנו ומאמצינו מכוונים אל אותה המטרה. העבודה שבה בחרנו, המשפחה והחברים שבהם השקענו, היצירה הרכוש וההשכלה שאותם השגנו והפסדנו במאמץ - מטרתם בסופו של דבר הייתה להביא אותנו אל מציאות של שלווה וביטחון, אל אינטימיות וקרבה, אל תחושה של סיפוק עמוק.

אלא שעבור רובנו, למרות שנים של ניסיונות ,הטוב המובטח לא הגיע. אם נהיה כנים עם עצמנו נכיר בכך שכל המאמצים שלנו לא הצליחו להביא אותנו אל אותה מציאות שאליה אנו שואפים. למעשה, במקרים רבים הם הובילו אותנו הרחק ממנה - אל תחושת חוסר, ריחוק, חוסר משמעות, חוסר ביטחון עמוק בחיים.

ישנם רגעים של סיפוק, כמובן, אך אלו חולפים ונדירים, מקריים ולא צפויים. לעיתים קרובות אנו פוגשים באנשים שאומרים לנו - די נו, אלו החיים, אין כזה דבר להיות מסופק תמיד. ואולי, אנחנו מאמינים. כי אחרי הכל, זה כל מה שאנחנו יודעים - רגעים חטופים של סיפוק, וביניהם מאבק.

חלקנו מסרבים להאמין וממשיכים לחפש בגלוי את האושר. רובנו מקבלים בהכנעה את הבשורה המרה, שהחיים הם לא פיקניק. כך אן כך בין אנו מודעים לזאת או לא , אנו ממשיכים להציב מטרות, ולתכנן תוכניות שבליבם אותה תשוקה בלתי ממומשת לסיפוק, למנוחה ולנחלה. אנו מאמינים שאם רק נצליח לעצב את המציאות באופן שיתאים את הרצונות שלנו יהיה לנו טוב.

הפתרון של רובנו לאומללות ולחוסר הסיפוק הוא לנסות ולשנות את המציאות.

לפעמים זה מצליח. אבל זו משימה קשה שדורשת משאבים אדירים ומשיגה תוצאות זמניות. המציאות היא יצור עוצמתי שגם אם נצליח לגרום לו לפעול בהתאם לשאיפות שלנו לזמן מה, בסופו של דבר הוא יקום עלינו וילעס אותנו חיים. ההיסטוריה של העולם מלאה בסיפורים על אנשים שביקשו לעצב את העולם לפי מידתם וסיימו על לולאת חבל בכיכר.

ברגע מסוים נבין שאין לנו ברירה, ושהדרך היחידה להתמודד עם המציאות , ואולי לזכות בקצת שלווה וסיפוק, היא להתאים את עצמנו אליה. זאת דרך שמציבה בפנינו אתגר לא פשוט - לפני שנוכל למצוא התאמה ביננו לבין המציאות, אנחנו צריכים להבין מהי המציאות, ואת המקום שלנו בתוכה. אם נוכל להבין איך העולם פועל, נבין גם איך לפעול בתוכו. עם ההבנה נכונה, נדע לנווט את עצמנו טוב יותר.

בעידן המודרני את התשובות לשאלות לגבי המציאות והעולם, ומתוך כך את התשובות לגבי מי אנחנו, מספקים המדעים. המדע מייצר לנו תפיסת מציאות סדורה (פחות או יותר) שאותה אנו סופגים דרך שנים של השכלה וחינוך. תפקידם של המורים וההורים הוא להנחות אותנו, ולתת לנו כלים שבאמצעותם נוכל לנווט את עצמנו ולמצוא את מקומנו בעולם שמצייר לנו המדע. מתוך כך אנו מייצרים מוסדות ממשל וכלכלה שמעצבים את החברה שלנו. ואנחנו מאמינים שאם רק נפעל נכון בסבך המציאות, אז הכל יסתדר.

אבל אם הכל טוב ויפה, אז למה אנחנו אומללים? אולי אנחנו לא מספיק טובים ולא הקשבנו למורים? אם המדע מסביר את המציאות (ולראייה מציג טכנולוגיה כל כך מרשימה ונוצצת), מדוע האנושות ומיליוני בעלי חיים על סף הכחדה? אולי אם רק יגלו את בוזון היגס יסתדרו הדברים?

התשובה היא שאנחנו אומללים כי אנחנו חיים מתןך תפיסה לא נכונה של המציאות. אנחנו אבודים בתוך סבך של רעיונות שבינם לבין המציאות ישנו קשר מקרי לחלוטין. הבעייה היא, שלרובנו אין את הפנאי או הכלים אן את הידע האדקמי שנדרש כדי לבדוק האם תפיסת העולם שמציע לנו המדע נכונה. שלא באשמתנו אנחנו חיים את חיינו מתוך אמונה עיוורת ברעיונות שלעולם לא בדקנו אותם. שלא ברצוננו אנחנו צריכים להסתמך ללא בדיקה על הידע שצברו דורות של מדענים. אין מנוס - רק אם נדע את האמת לגבי העולם ולגבי עצמנו, נוכל לתת סיכוי אמיתי לשאיפה שלנו לחיים טובים עבורנו ועבור כולם. האלטרנטיבה היא לחיות באמונה עיוורת ולהמשיך במצעד האיוולת.

אם איכות החיים שלנו חשובה, לא תהיה לנו ברירה אנא ולנסות ולהגיע אל האמת. הקורא שאיננו מעוניין לרדת לסופם של דברים מוזמן להפסיק לקרוא, ולהמשיך בפרוייקט הבלתי אפשרי לעיצוב המציאות.

לשם החקירה שלפנינו דרוש אומץ, סקרנות ונכונות להשהות את כל הידע שספגנו בעבר. להיות פתוח לבדיקה ישירה של הדברים שדורשת ראייה ברורה ושימוש בשכל ישר. יותר מהכל דרושה אמונה שסיפוק אמיתי אפשרי ושהוא תלוי בהבנה של המציאות כפי שהיא.

לא מדובר בדיון אינטלקטואלי. על הכף מונחים חיים ומוות.

- - - -

מי אני?

לאורך כל הדורות, במזרח ובמערב, הרבה לפני הולדת המדע המודרני וגם בשיאו, הפצירו בנו החכמים - "דע את עצמך". החכמים ידעו שההבנה שלנו את עצמנו היא הבסיס של הידיעה שלנו של העולם. כל חקירה של העולם, תלויה קודם כל בנו. הרי זה מובן מאליו: אם אנחנו לא קיימים, אין אפשרות לחקור את המציאות. לֹכן כל ידיעה לגבי העולם דורשת קודם כל את נוכחותנו, ולנוכחות שלנו ישנה השפעה לא רק על עצם יכולת החקירה של העולם, ואלא גם על איכות הגילוי.

אם ישנה טעות בסיסית בהבנה שלנו של עצמנו בהכרח נטעה גם בהבנת העולם. כשג'ים קארי בסרט המופע של טרומן גילה שהוא גיבור של תכנית ריאליטי אדירת מימדים, רק אז התבררה לו המציאות כפי שהיא. עד אותו רגע הוא היה משוכנע שהוא סתם עוד בחור חביב בפרבר אמריקני ושהאנשים שסביבו פשוט מאוד נחמדים. האמת הייתה קצת פחות נעימה. לכן לפני שנשאל מה הוא העולם, ומה מקומי בו ראוי שנשאל לכן, מי אני, או מה אני?

בתרבות המערבית הציווי "דע את עצמך" נראה לנו קצת ארכאי, או אולי כבר לא נחוץ או רלוונטי. הפסיכולוגיה, ומדעי המוח מספקים לנו לכאורה תשובות די ברורות לגבי הטבע האנושי. את הקריאה של החכמים "דע את עצמך" החלפנו במנטרה של תרבות הצריכה "שפר את עצמך". ברור לנו מי אנחנו, וברור לנו שאנחנו לא מספיק טובים.

אבל האמת היא שאנחנו לא מי שאנחנו חושבים שאנחנו. כדי לגלות זאת לא דרושים לא מאיצי חלקיקים ולא תארים אקדמיים. כל מה שצריך הוא את הנכונות לתבונן בחוויה שלך כאן ועכשיו. אחרי הכל, החוויה היא מבחן המציאות.

כל חקירה מדעית, מורכבת ככל שתהיה זקוקה למבחן מול חוויה - מדען מעלה טענה ("התפוח לא נופל רחוק מעץ") ובודק אותה בחוויה שלו (שלפעמים נעזרת במיכשור). כל עובדה, מדעית או לא, היא תופעה שהופיעה ברגע מסוים בחוויה. משהו שמעולם לא הופיע בחוויה, הוא בגדר תאוריה ,ולא ניתן להיקרא עובדה.

החדשות הטובות הם שמושא החקירה שלנו, את, הוא בהישג יד.

נתבונן אם כן, בחוויה שלך של עצמך וננסה להגיע לעובדות מוצקות:

ברגע זה, את כאן.

זאת עובדה. העובדה שאת קיימת היא העובדה הברורה ביותר בחוויה שלך ברגע זה. אולי עוד לא ברור מהו הדבר שאת, אבל העובדה שאת קיימת היא עובדה שאתה לא יכול להטיל בה ספק.

האם אי פעם תוכלי להכחיש שאת קיימת? אם תכחישי, מי יהיה שם כדי להכחיש?

עוד דבר שנוכל לומר בוודאות הוא שאת חווה חוויה ברגע זה. בלי שום צורך לדעת מי את או מה את, ברור מעבר לכל ספק שישנה חוויה כלשהי, ושאת חווה אותה.

גם אם כל מה שאת חווה ברגע זה הוא חלום מוחשי ביותר, אשלייה רב חושית שנוצרת במחשב המטריקס, את כאן, חווה ברגע זה את האשלייה.

מי חווה את החוויה שמופיעה בפניך ברגע זה? האם מישהו אחר חווה אותה או האם את חווה אותה? והאם תוכלי אי פעם להטיל ספק שאתה חווה חוויה?

אם כך גילינו שתי עובדות משמעותיות לגביך. את קיימת ואת מודעת, את נוכחת וחווה. היכולת שלך לחוות, להיות מודעת לחוויה, היא כה משמעותית שיהיה קשה לתאר את עצמך בלעדיה.

נסי לתאר את עצמך ללא היכולת לחוות. אם היית מסוגלת להסיר מעצמך את היכולת לחוות מה היה נותר ממך, מה האם היית יכול לומר "אני קיים"?

היכולת לחוות היא התכונה הבסיסית והמהותית ביותר שלך. כל תכונה אחרת (היכולת לדבר, לשחק טניס, השם שלך וכו') תהיה יכולה להילקח ממך מבלי ש"את" תעלמי. אפילו היכולת לחשוב איננה מהותית כמו המודעות לחוויה. ישנם רגעים רבים במהלך היום שבהם אינך חושבת. אך האם את נעלמת כשאין מחשבות?

אך ללא המודעות לחוויה מה נשאר ממך? נניח שנשאר משהו, איך תדעי זאת? מה היא החוויה של עצמך ללא המודעות לחוויה? האם תוכל לדעת "שאת קיימת" ללא מודעות?

לגבי עצמך (לא בעיני אחרים) המודעות לחוויה היא התכונה המהותית, היקרה ביותר שלך.

לגבי עצמך, בלי מודעות לחוויה אין שום חשיבות לתכונה אחרת שלך או של העולם.

נמשיך וננסה לברר עוד כמה עובדות לגביך.

שימי לב לכך שאת תמיד נמצאת במרכז החוויה שלך. ברגע זה ובכל רגע כל דבר שמופיע בפניך נמצא במרחק ממך. איפה שלא תהיי, ומה שלא תחווי את תמיד במרכז, "מתבונת החוצה" מגוף ראשון.

עכשין שאלי את עצמך - מה המרחק בינך לבין המודעות שלך? האם המודעות, הדבר שחווה את החוויה הנוכחית, מצוי שלושה סנטימטר, או שלושים מטר מעצמך?

בהסתמך אך ורק על החוויה שלך ברגע זה, בדקי האם הדבר שמודע לחוויה הנוכחית, מצוי מחוץ לך, או בתוך חלק ממך? האם תוכלי להבחין בגבול שמפריד בינך לבין המודעות שלך?

.המודעות, הדבר שחווה את החוויה ברגע זה, נמצאת ללא כל מרחק מעצמך.

המודעות היא מרכז החוויה שלך. את מרכז החוויה שלך.

אי אפשר להפריד בינך לבין המודעות שלך, או למצוא גבול ביניהם.

המודעות היא לא תכונה שיש לך, היא מי שאת!

חזרי על הניסויים, עד שהדבר ברור ללא ספק.